מסלול חיי דינה

View Larger Map

אודות סבתי דינה

דינה נולדה ב29 ליוני 1913. היא גדלה בעיר קושיצה בארץ צ'כוסלובקיה (היום קושיצה נמצאת במזרח סלובקיה).
דינה שניה מתוך ארבעה ילדים. אחיה הגדול, ננדר, היה אביו של רובי. ננדר נהרג במהלך השואה. רובי ואימו באו ללונדון שבאנגליה אחרי המלחמה ולאחר מכן באו לארץ ישראל שם היה לאמא של רובי כמ האחיות ואמו התחתנה שוב ונולד לה בת, בלהה, שהתחתנה עם ג'רמי,
לדינה היו שני אחים צעירים ממנה. השם ההונגרי של האח הראשון הוא יסזו, יתכן מהשם יצחק או ישראל, הוא לא ניצל בשואה ולא יודעים אם הוא התחתן והקים משפחה. האח השני הוא אלכסנדר, סנדר בהונגרית. הוא ניצול שואה והתחתן עם חברת הילדות שלו, קטו, שניצלה מהחודשים האחרונים באושוויץ עם אמא ואחיה. אלכסנדר וקטו הגיעו לאנגליה בשנת 1950, אחרי שעזבו את צ'כוסלובקיה בשנת 1949 אחרי שהוקומינזים השתלטו.
באנגליה, אברהם זלמן, בעלה של דינה, צירף את אלקסנדר איתו לעבודה והם היו שותפים עד שהחברה נמכרה, כשאברהם זלמן היה בן 85, הוא עבד בחברה שלו של מכירת בדים עד שהיה בן 85!
לאלכסנדר וקטו נולדו שני בנים, פיטר ומייקל. שנים רבות מייקל היה מנהל של בנק לאומי בלונדון.
אלכסנדר נפטר כשהיה בן 66 מסרטן בבטן.

אברהם זלמן ודינה התחתנו בשנת 1937. דינה הייתה היחידה שלמדה בתיכון מתקדם ששמו "גימנסיה", התיכון הראשון בישראל, שנמצא בתל אביב. אברהם זלמן ודינה לא למדו באוניברסיטה.
אברהם זלמן הגיע ממשפחה מאוד דתיה וישר אחרי הבר מצווה שלו 'נשלח' – כמסורת אז, לישיבות, עשה את דרכו דרך צ'כוסלובקיה והונגריה ולבסוף סיים את דרכו בישיבת החת"ם סופר בפרסבורג, היום קוראים לזה ברטיסלבה, העיר השניה בגודלה בצ'כוסלובקיה. (פראג היא העיר הכי גדולה וקושיצה העיר השלישית הכי גדולה.)
אברהם זלמן היה סוחר, הוא היה קונה ומוכר בדים והיה עובר מעיר לעיר עם הסחורה, יום אחד הוא עצר במעדנייה לאוכל כשר בקושיצה שהבעלים היו הוריה של דינה, ופגש את דינה שעזרה להורים שלה במעדנייה, ככה הם ניפגשו לראשונה.
אברהם זלמן ושני אחיו היו היחידים מתוך עשרה אחים ששרדו את השואה. שני אחיו, אורי ויעקב, גרו בישראל אבל אורי, אישתו ובנותיו עברו לארה"ב בשנת 1967.

דינה ואברהם זלמן עזבו את צ'כוסלובקיה בשנת 1938, כשהנאצים הגרמנים התחילו להשתלט על אירופה. אנשים היו עומדים בתורים לימים ספורים בקונסוליה גרמנית כדי לקבל ויזה בכדי שיוכלו לעזוב, זה היה כשעדיין הרשו יהודים לעזוב. הם עזבו קודם לאיטליה, וכשאיטליה וגרמניה התאחדו הם עברו לצרפת לכמעט שנה ולאחר מכן הפליגו באונייה והגיעו לאנגליה בשנת 1940.
אברהם זלמן הצליח להיכנס לאנגליה כי אמר שהוא מתכוון להילחם בצ'כים, זה היה רעיון לאנשים שברחו מארצות שונות, שיום אחד ילחמו נגד הגרמנים אבל הם לא.
אברהם זלמן היה מאוד בר מזל, הוא פגש או אדם יהודי וביחד פיתחו חברה להכנת בטריות, שהיה נחשב לדבר מהותי בזמן המלחמה, אז הם היו יכולים להישאר ולחיות.
בנם הבכור של דינה ואברהם זלמן, גדליה יוסף, נולד בשנת 1941.
אחרי המלחמה דינה חזרה לצ'כוסלובקיה כדי לראות מי עדיין חי, סבי, גדליה יוסף, הלך איתה, הוא היה אז ילד קטן אך עדיין יש לו כמה זיכרונות מהמסע. היא מצאה את אחיה אלכסנדר. דינה שמרה על קשר בעזרת מכתבים עם כמה שיותר קרובים שהיא יכלה. אז היה לה קרובים בישראל, ארה"ב ואפילו קנדה.

השואה השפיעה מאוד על דינה עמוקות.
בחיים 'רגילים', אנשים מתבגרים, מתחתנים, מגדלים את ילדיהם, מזדקנים ולבסוף מתים, יש לך את האפשרות לראות אותם מתבגרים נהיים יותר חלשים, הורים שפעם טיפלו בך כשהיית קטן אז הילד צריך לטפל בהם כמעט כמו תינוק.
הדבר הנוראי שהיה בשואה ובמחנות עבודה והשמדה זה שיום אחד רואים אותם בריאים ושלמים ויום לאחר מכן לא רואים אותם יותר.
לא נראה לי שכשדינה עזבה את צ'כוסלובקיה בשנת 1938היא דמיינה שהיא לא תראה את הוריה ושני אחיה עוד פעם אחת, וכששמה לב שזוהי המציאות היא אף פעם לא ממש התגברה על זה.
הרבה אנשים היו כמו דינה, סבי, גדליה יוסף, זוכר שכשהיה צעיר הוריו, דינה ואברהם זלמן, היו מזמינים אליהם קבוצות חברים לערב והיו מדברים ביידיש או בהונגרית ותוך עשר דקות היו מדברים על המלחמה, המשפחות שלהם, הזכרונות שלהם והחוויות שהם עברו. זה קרה שוב ושוב ושוב.
אברהם זלמן לעומת זאת לא עבר את זה כלכך קשה והיה בסדר.

היא הסתדרה טוב מאוד עם השכנים הלא יהודים, אבל אנחנו לא קיימנו קשרי חברה איתם מבחינת מסיבות כמו חגיגות בר מצווה, חתונות, מסיבות יום הולדת וכו'. היהודים אצל היהודים ומי שאינם יהודים עם מי שאינם יהודים.

דינה ומשפחתה חגו חגים כמו כולם אבל בגלל שהם גרו בחו"ל אז היו שני ימי חג בתחילתה ובסופה של סוכות ופסח ושני ימי חג בשבועות.

בת מצווה בימיה היה בקושי קיים, לכן לסבתא דינה לא היה. אולם בר מצוות היו משהו גדול, קריאה בתורה בבית הכנסת ואז ביום ראשון היו עושים מסיבה באולם. במקרום שיהיה להם בדרן כלשהוא היה להם 'מנחה' שהיה מציג כל אורח שנכנס בצורה מאוד פורמלית ובריטית. המנחה גם היה עושה הרמת כוסית למלכת אנגליה וראש ממשלת ישראל ואז ילד הבר מצווה היה קורא דרשה.

אברהם זלמן נולד בהולטין ב28 לדצמבר 1905 ונפטר ב1998 בגיל 92.
דינה נפטרה בשנת 2002 בגיל 89.

חפץ מיוחד שעבר במשפחה

החפץ המיוחד שעבר במשפחתי הוא התפילין של סבא רבה שלי. סבא רבה שלי היה תלמיד חכם וגאון שלמד בישיבה המפורסמת פרסבורג, שהחליפה ידים בין הוגריה לצ'כוסלובקיה. התפילין שלו היו נוסח ספרד, בתקופה זו נוסח ספרד היה שייך לחסידים. בנוסף לכך, כשסבא רבה שלי היה בצבא הבריטי, הוא היה מכין ציצית לחיילים היהודים. תפילין אלה היו שמורים אצל סבי מאז שאביו, סבא רבה שלי, נפטר. אחי הקטן, נועם אברהם, נקרא על שמו של סבא רבה שלי, ככה שאני יכולה כל הזמן לזכור אותו.

לפני כמה שנים, כשאחי הגדול הגיע למצוות, רצה סבי להעביר לו את התפילין, אך לפני זה רצו לבדוק אם הם כשרים להנחה, הרב שלימד אותו לקרוא את התורה לבר המצווה הוא גם סופר סת"ם ולכן משפחתי ביקשה ממנו לבדוק. כבר היה ניכר שבמקרה הטוב התפילין יהיו צריכות בתים חדשים, הרב פתח את התפילין של ראש וראה שגם הקלף לא במצב טוב. למרות זאת, לאחי עדיין יש את התפילין, אך לא מניח אותם.

על קושיצה

דינה נולדה בקושיצה שבצ'כוסלובקיה – כיום במזרח סלובקיה, בעמק הנהר הורנד במישור קושיצה, מוקפת ברכס הרי ציכנה הורה מצפון, ובגבעות וולובסקה ורכי ממערב. קושיצה נמצאית בגובה 208 מטר מעל פני הים.
בקושיצה גרים בערך 240,000 תושבים. שמינית מתושבי העיר אינם סלובקים.

בשנת 1230 נזכרת קושיצה בפעם הראשונה כעיר ברישומי רכישת קרקעות. בשנת 1290 השיגה העיר עצמאות הענייני הכנסייה, החוק, המשפט וזכות השימוש בביצורים. בשנת 1307 היה לה מטבע משלה.
הייתה שרפה גדולה בעיר ב13 באפריל 1556 והיא גרמה לנזקים כבדים ובעיקבותיה ביקשה מועצת העיר פטור ממס לשמונה שנים מהשליט. בשנת 1657 הוקמה האוניברסיטה הראשונה בעיר קושיצה.
באוניברסיטה היו שלושה פקולטות והם: שפות, פילוסופיה ותאולוגיה.

ב 19 בינואר 1945 שוחררה העיר מידי הנאצים, על ידי הצבא האדום. בשנת 1964 הגיע אוכלוסיית העיר לכמאה אלף תושבים.

יש עדויות לנוכחות יהודים בקושיצה כבר במאה החמש עשרה ובמאה השש עשרה. מסמך משנת 1534 מזהה את מנהל המטבעה המקומית כיהודי ומסמך אחר מזכיר שגם מי שקדם לו היה יהודי. ככל הנראה היהודים עזבו את קושיצה וחזרו לסביבות העיר בסוף המאה השבע עשרה ותחילת המאה השמונה עשרה. היהודים גרו בסביבת קושיצה והגיעו אליה לסחור בימי השוק ובירידים, אבל לא הורשו לישון בעיר והם גרו בעיקר ברוזנופצ'ה. מדיניות זאת הייתה פשרה בין דרישת הסוחרים הגויים שלא יינתן ליהודים להתגורר בסביבות העיר בכלל, לבין בקשות היהודים להתגורר בעיר עצמה. בראשית המאה התשע עשרה גרו בעיר מאוד מעט יהודים, בין השאר אלמנה שניהלה בו מסעדה כשרה עבור היהודים שבאו לסחור בעיר. בשנת 1840 בוטל האיסור על מגורים של יהודים בעיר, ובעיר בתפתחה קהילה קטנה ששכרה מבנה לצורך בית כנסת.

כיום יש בעיר קהילה יהודית קטנה, עם מטבח כשר ובית כנסת שפעיל בשבתות ובחגים. מרכז הקהילה נמצא לא רחוק מבית הכנסת שבתמונה, שלא פעיל כיום.

קושיצה בשואה

סתיו 1938-
הסכם מינכן הביא שינויים וסערות. ההונגרים פלשו לאזור וכבשו גם את העיר. עשרים שנות רגיעה יחסית באו לקיצן. משטר גזעני ואנטישמי החליף את השלטון הדמוקרטי והליברלי שהזכויות לשוויון עוגנו בו בחוק, ללא הבדל גזע ודת את שם העיר שינו מקושיצה שוב לקאשה. לפי צו הפסיקו פעילותם של ארגונים חברתיים, סוציאליים, תרבותיים ומועדונים ציוניים, פרט להנהגות הקהילות. את כל רכושם של האירגונים האלה החרימו.

ב-1 בינואר 1940 נסגרו מרבית העסקים היהודיים בקאשה.מאותו יום ואילך נשללו רשיונות העסקים מבני הקהילות האלה פירוש הדבר היה שמשפחות רבות וגם המשפחות של המועסקים נשארו בן לילה ללא מחיה.